איך להתרכז בעבודה מהבית

פייסבוק והתמכרויות אחרות

אחד החסמים להתפתחות אישית זה לבזבז את הזמן על זוללי זמן, ובכללם התמכרויות. אני מעדיף להשתמש במושג זוללי זמן.

הנה כמה דוגמאות לזוללי זמן נפוצים:

פייסבוק

צפייה בסדרות

שיטוט חסר מטרה באינטרנט החל ממאקו, דרך אתרי חדשות ביזאריות, יוטיוב, וויקיפדיה.

שיחותטלפון

סקס

עצבות, התמרחות מהמיטה לספה

וואטסאפ

פורנוגרפיה

משחקי מחשב וטלפון.

הדברים ברשימה הזו הם לא בהכרח שליליים. להיפך, כמעט כל הדברים ברשימה הם חיוביים ומעשירים את החיים. חלקם אפילו הכרחיים לחיים מאושרים. מתי זה הופך להיות בעיה? בשני מצבים:

1. כאשר הפעילות מתחילה לזלול זמן ללא שליטה

2. כאשר הפעילות הזו מפריעה לדברים המהותיים שאני רוצה לעשות.

למה אני מעדיף את המילה זוללי זמן מאשר המילה התמכרות?

המילה זולל–זמן מצביעה על הנזק שלדעתי הוא המשמעותי ביותר. התמכרות היא לא בהכרח בעיה. אם למשל אני מכור לסיגריות. מעשן קופסא בשבוע. לא הרבה, אבל מכור ולא יכול להפסיק. יש לזה כמובן מחיר בריאותי, אבל זה לא יהרוס את החיים. זו התמכרות שאפשר לחיות איתה. לפחות לעת עתה. אבל זולל זמן יכול להיות הרסני.

יש עוד בעיה במילה התמכרות והיא שהיא מסיטה את המבט מהבעיה האמיתית. כאשר אדם שואל את עצמו ״האם אני מכור״ (או שמישהו בסביבה שואל אותו ״האם אתה מכור״) אז הוא מתעסק בהגדרה: כן מכור? לא מכור? יכול להפסיק? צריך גמילה?

וזה מסיט את המבט משאלה יותר חשובה: האם אני באמת רוצה להשקיע את הזמן שלי ככה?

חזרה לשאלה מה המשמעות

יש דברים שאני רוצה באמת לעשות בחיים, ושנותנים לחיים משמעות. דברים כמו:

זמן עם המשפחה, בילוי עם הילדים וחינוך,

אהבה,

יצירתיות,

הצלחה בעיסוק שלי.

דברים שמתאימים לערכים האישיים, שנותנים הרגשה של ייעוד. לרוב אלה דברים שקצת קשה לעסוק בהם. דברים שהזמן שמושקע בהם הוא חמקמק. משום מה, הרבה אנשים דוחים את הדברים הכי מהותיים לסוף הרשימה! (פעם נכתוב על זה).

זוללי הזמן הם האיום הגדול על הדברים המהותיים בחיים שלנו.

וזו כמובן שאלה של מינון. ושאלה של מינון זו שאלה לא קלה.

נניח שאני בעל עסק, ונמצא בזוגיות. אני יודע שכדי להצליח בעסק אני צריך להיות עסוק בעסק שלי לפחות 30 שעות בשבוע, שמתוכם אני צריך לפחות 3-4 שעות איכותיות שבהן אני חד ויצירתי.

וכדי לתת לזוגיות את המקום להתפתח ולפרוח ולהעמיק, אני צריך להקדיש לזוגיות לפחות כמה ערבים בשבוע.

אז איך נראה השבוע? אצל אדם ללא בעיה חמורה של זוללי זמן – הוא מצליח לעשות את הדברים החשובים לו יחד עם כמה פעילויות פחות חשובות. הוא רואה כמה פרקים של איזו סדרה, משוטט קצת באינטרנט, ועדיין משקיע בעסק ובזוגיות את הזמן שהם צריכים כדי להתקיים ולהתפתח.

אבל מי שהסתבך עם זוללי זמן – עלול להיות בבעיה קשה. מתחיל לשוטט באינטרנט ב19:00 בערב ומוצא את עצמו ב 2:00 בלילה. למחרת עייף ולא אפקטיבי. מתחיל לראות פרק ורואה את כל העונה.

זלילת זמן לדעתי גם קשורה יותר למצב כללי ולא התמכרות מסויימת. מי שיש לו את הבעיה ימצא שהוא זולל המון זמן על כל מיני דברים. אח"כ נכנס לדיכאון וזולל זמן על התמרחות במיטה, ויציאה מהדיכאון. מכבה שריפות שנוצרו לו בחיים בגלל הזנחה, וחוזר חלילה.

למה קשה להתמודד עם זלילת זמן?

שאלה של מינון

קושי אחד זה שהפעולה הזוללת זמן היא לא רעה באופן מהותי. לפעמים זו פעולה נייטרלית או אפילו חיובית. כמו צפייה בתכנית בישול, עדכון חדשות, או תמיכה בקרוב משפחה בטלפון. וקשה להצביע בדיוק על הרגע שבו הדבר הזה הופך להיות הרסני. ולכן קשה להימנע מזה.

רק עוד אחד

איך עובדת זלילת זמן? מה עובר בראש? זה די פשוט ואפשר לתמצת את זה במילים: רק עוד אחד. כשהאדם נמצא בתוך זולל הזמן הוא מזהה שיש כאן בעיה. וגם מתכוון להפסיק. אבל לא עכשיו אלא עוד טיפה. עוד קליק אחד בעכבר למשהו מעניין או מושך. רק עוד דקה וזה יסתיים. אבל המצב הזה הוא מצב קבוע. ואפשר להמשיך בלי סוף עם המחשבה "רק עוד אחד וזהו" כמו סוס שקשרו לעגלה שלו חכה עם גזר. וכשמזהים את הבעיה זה מאוחר.

אני חושב שככל שה"ביסים" קטנים יותר – ככה קשה יותר לצאת מהמעגל של זוללי זמן. לכן פייסבוק למשל זולל כל כך הרבה זמן. כי כשחושבים בראש "רק עוד אחד" זה עוד גלילה קטנה של העכבר להמשך הפיד. תנועה כל כך קטנה שפשוט קשה להימנע ממנה.

כוח הרצון נשחק

כדי לצאת מלופ של זלילת זמן צריך לעשות סוויץ' קטן בראש. לא עוד דקה, לא עוד אחד, אלא עכשיו. עכשיו לסגור את המחשב. לפעמים המחשבות האלה באות ברציפות: טוב עכשיו לסגור את המחשב! אבל רק עוד אחד… בהמשך הבן אדם לא מאמין לעצמו כשהוא אומר די.

פורנוגרפיה

פורנוגרפיה היא זולל זמן קשה. כי יש מניע גופני חזק בנוסף ללופ הנפשי שנמצאים בו.

זוללי זמן מעכבים יצירתיות

מי שעושה עבודה יצירתית כמו כתיבה, עיצוב ציור או כל דבר אחר, רגיש יותר לזוללי זמן. חלק מהותי בתהליך היצירתי זה לשהות עם היצירה. קצת לחשוב עליה, קצת להרגיש אותה, קצת להשתעמם מול היצירה. זו הדרך ליצור, זו הדרך לתת להברקות מקום להיכנס. אבל מי שנכנס לזלילת זמן לא יוכל להיות בשקט מול היצירה כי הוא מייד יחזור לזולל הזמן שלו.

למשל, אני רוצה לכתוב טקסט. צריך לחשוב מה בדיוק אני רוצה לומר, ואיך לנסח. כתיבה זה קשה. כמה פעמים אני אלחץ על הקליק לקרוא עיתון, פייסבוק, או כל שיטוט חסר תכלית באינטרנט? רק תוך כדי כתיבת המאמר הזה זה קורה כמה פעמים. והרבה פעמים הסטייה הקטנה הזו הופכת להיות עוד שעה אבודה ועוד שעה אבודה. כמה שעות כאלה ויש יום אבוד. ואם יש הרבה ימים כאלה אז מאבדים שבועות, חודשים ושנים. ההתפתחות במישורי החיים נבלמת.

אז מה עושים כדי להתמודד עם זוללי זמן?

להתמודד עם זוללי זמן זה קשה. במיוחד למי שיש לו נטייה להתפתות בקלות, להיסחף, או לומר "רק עוד אחד אחרון". אני חושב שמי שכבר הסתבך בבעיה הזו, לא יצליח לצאת רק בכוח הרצון לבד. צריך לחזק את כוח הרצון בכמה דברים נוספים. ההקשר הכללי של העשייה בחיים, צימצום מסיחי הדעת, וכלים.

מסגרת חיצונית

מי שסובל מהבעיה של זלילת זמן יתקשה לפתור אותה בכוח הרצון בלבד. ואם הבעיה נמשכת שנים אז זה מוכיח שקשה לפתור אותה בכוחות פנימיים בלבד. צריך לשלב כוח חיצוני. כוח חיצוני זה למשל התחייבות למסגרת. למשל, עצמאי שצריך כל בוקר לקום ולחפש לקוחות – חשוף לזוללי זמן. אבל אם הוא יצטרף לחברה כשכיר, ויקום בבוקר וייסע לעבודה – יהיה לו יותר קל להתמודד עם זוללי הזמן בעבודה. כאשר אין אילוצים אמיתיים צריך ליצור כאלה. חוק פרקינסון יכול לעבוד איתנו או נגדנו. וצריך ליצור את המצבים שבהם אנחנו נעזרים בחוק פרקינסון ולא מתמודדים נגדו.

תכנית שנתית, חודשית, שבועית, יומית, ולשעה הקרובה

אחד הדברים שיוצרים סביבה נוחה לזוללי זמן להשתלט עלינו זה שלא ברור מה צריך לעשות ומתי. אני רוצה לכתוב ספר. עד מתי? לא יודע, עד שאסיים. אני רוצה לצאת בקמפיין. מתי? לא יודע. אני רוצה לכתוב מכתב לאהובתי. מתי? מתי שתהיה מוזה. זו סביבה שבה זוללי הזמן משגשגים. הרי מה לב הבעיה של זלילת זמן? המחשבה התקועה בראש של "עוד אחד ודי". הרמאות הזו כאילו מה זה כבר משנה. רק עוד דקה, רק עוד קליק אחד, רק עוד פרק אחד, רק עוד סירטון אחד. הרמאות היא המחשבה – אם אני אבזבז עוד דקה אחת, מה זה כבר יישנה? והדקות מצטברות לשעות ולחודשים.

אבל זה משתנה כשרואים לוז מול העיניים. אם אני כותב מה חשוב לי לעשות השנה (בכל התחומים, לא רק העסקי שהוא קשיח יותר, גם בתחום הכיף, מערכות יחסים ועוד). וכותב בראשי פרקים מה אני רוצה לעשות כל חודש. אז די קל לי לראות מה צריך לעשות השבוע. ומה צריך לעשות היום. ואז רואים מול העיניים – השעה הנוכחית היא משמעותית. השעה הנוכחית היא ממש חלק מהתכנית שלי לדברים המשמעותיים שחשובים לי לטווח הארוך.

וכשרואים את זה מול העיניים – אז אפשר לסלק את המחשבה "רק עוד סירטון אחד" ובמקומה לומר "די, עכשיו אני עושה את מה שאני רוצה באמת".

דד ליינים

קל יותר להיות מרוכז במשימה כאשר יש דד ליין קרוב. זה מחדד עוד יותר את החשיבות של השעה הנוכחית ואת המחיר של ביזבוז הזמן. אם נצליח להגיע למצב שבו ממש רואים איך כל דקה חשובה – אז אפשר לצאת מהלופ של זוללי הזמן.

אני מכיר מחוויה אישית ואני מניח שזה קרה פעם לכל אחד שמתמודד עם הבעיה. היה זמן שבו נתנו 100% עבודה. היה איזה פרוייקט חשוב שנמשך כמה ימים או שבועות לפחות ובו לא נזלל שום זמן מיותר. זה קרה בין היתר כי לפרוייקת היה לוח זמנים קשיח.

לעשות דברים מהנים

קשה מאוד להכריח את עצמך לעשות דברים שאתה לא נהנה מהם. צריך לנתב את החיים בצורה כזו שכדי לעשות את המטרות הגדולות שלי אני עוסק בדברים שכיף לי לעשות. למשל: נניח שיש לי איזו יוזמה עיסקית והיא דורשת ממני כמה פעולות: לתת את השירות, לכתוב, לנהל חשבונות, לעשות טלפונים. חלק מהפעולות האלה אני אוהב וחלק לא. אז צריך להעביר את אלה שאני לא אוהב למישהו אחר או לפרילנסר שיכול לעשות אותן. ואני אשקיע בדברים החשובים לי שאני אוהב.

שילוב ההקשר בחיים: חשוב, מהנה, דדליין

שילוב של כל הדברים הקודמים. לעסוק בחיים במשהו שחשוב לי באמת. ליצור תוכנית שנתית שיש בה לוח זמנים ודדליינים, ולהעביר למישהו אחר את הדברים שאני ממש לא אוהב לעשות. אם אני יוצר הקשר כזה שיש לי דד ליין לעשות משהו מהנה שהוא גם חשוב – אני אוכל להתגבר על זוללי הזמן. זה ההקשר. לפעמים קשה ליצור את הקשר באופן מיידי, וצריך לנתב את החיים לשם. זה יכול לקחת כמה חודשים, אבל אם זה הכיוון אז אפשר להשיג את זה.

אופטימיזציה של לחץ

זה כלי מעולה ומוכח במחקר. מי שמצליח להשתלט על הכלי הזה – בטח יפתור את רוב הבעיה. מחקרים גילו שיש "לחץ בריא" שעוזר לנו לעשות את מה שאנחנו עושים. פחות מידי לחץ – לא טוב, לא אפקטיבי. יותר מידי לחץ – לא אפקטיבי. כשרמת הלחץ גבוהה מידי או נמוכה מידי אלה הזמנים שבהם נכנסים לעצלות, לדיכאון, לכעס ולזוללי זמן. צריך לתכנן את העשייה ככה שהלחץ יהיה פרודוקטיבי לא נמוך מידי ולא גבוה מידי.

חברה

לשבת 4 שעות ביום על פייסבוק או פורנוגרפיה ולהזניח את העבודה – זו פאדיחה. ואפשר לעשות את זה כאשר אנשים לא יודעים. אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיישבו במרחב עבודה משותף ויגללו את הפיד של הפייסבוק במשך 4 שעות. בבית אפשר ואפשר גם יותר. הפרטיות מאפשרת את זה.

ולכן, עדיף להיות במקום שיש בו חברה. בעיקר חברה שאיכפת לי מה שאומרים וחושבים עלי. זה די קשה במצב שזולל הזמן נמצא בפלאפון, ועם הפלאפון אין בעיה להתבודד. במצב כזה כדאי למחוק מהפלאפון את האפליקציה זוללת הזמן.

אנרגיה מנטלית

כדי לעשות משהו צריך אנרגיה מנטלית. וכדי לבחור, ליצור, לעשות או לשנות צריך הרבה אנרגיה. האנרגיה המנטלית היא מוגבלת. ומוכח במחקרים גם שיש "עייפות מנטלית" זאת אומרת אחרי שהראש מתאמץ – הוא מתעייף. למשל אחרי רצף של החלטות. זו ההרגשה שמרגישים אחרי סיבוב קניות. תוך כדי סיבוב בקניות עושים המון החלטות והודפים פיתויים, וזה מאמץ מנטלי. אחרי חוויה כזו הראש מותש.

לכן צריך לשים לב מתי יש אנרגיה מנטלית (בתחילת היום, או אחרי אימון, או בתחילת שבוע, או אחרי סגירה של פרוייקט מוצלח. לתכנן לעשות את הדברים היצירתיים יותר, החשובים יותר והקשים יותר בזמן שהראש רענן ולא כשהראש עייף. אני למשל במשך שנים חשבתי שאני אשאר ער לילה אחד, ואעשה אמוק של עבודה ועד הבוקר תהיה לי פריצת דרך. מאות לילות כאלה אבדו על זוללי זמן. אמנם אני לא עייף בלילה, אבל הראש עייף ואין אינרגיה מנטלית כדי לעשות משהו. צריך לקחת בחשבון ולתכנן איזה דברים נעשה בזמן אנרגיה מנטלית נמוכה ואיזה דברים בזמן אנרגיה מנטלית גבוהה.

להפסיק את האשלייה של התשוקה

הרבה אנשים, בעיקר צעירים (דור ה YZ) שמעו שהם "צריכים למצוא את התשוקה שלהם" את "הקול הפנימי" את "הקריאה הפנימית". ואז הם יתמסרו לכוחות היצירה המפעפעים בנשמתם. העובדה היא שמעטים שומעים קריאה פנימית. וגם אלו שכן שומעים קריאה פנימית – זה לא באמת יוצר מוטיבציה חזקה אצל רוב האנשים.

אין לנו מאגר של מוטיבציה. אצל רוב האנשים התמריץ "צריך" חזק יותר בכמה סידרי גודל מהתמריץ "רוצה". אבל כל עוד קיימת אשליה כזו שרק צריך למצוא את הפשן ואז יתגלה אוצר של דלק פנימי – האשליה הזו חוסמת. והחסימה מתבטאת בין היתר בנטייה לזוללי זמן. צריך למצוא את העשייה שהיא לא דווקא "תשוקה פנימית" אלא משהו שאני מאמין שצריך לעשות.

תוכנות

יש תוכנות שעוזרות לבעיה של זוללי זמן כמו למשל Toggle. זו תוכנה שמודדת מה עשיתי עם הזמן שלי (על המחשב לפחות) ומוציאה דוחות לפי יום, שבוע וכו'. מי שרואה מול העיניים שהוא "השקיע" 30 שעות בפייסבוק בשבוע שעבר, יהיה חזק יותר מול זוללי הזמן בשבוע הבא.

יש עוד תוכנות שעוזרות להתמקד. תוכנות שמנתקות רשתות חברתיות לזמן מוגדר, מנתקות את האינטרנט לזמן מוגדר, או שמות מטרה ומשפט מוטיבציה כל הזמן מול העיניים. מהניסיון שלי הדרך הזו להתמודד היא חלשה יותר, כי זוללי הזמן מנצחים את הקרב על תשומת הלב ועל הסחת הדעת. אבל זה יכול מעוד להועיל. ולבעלי עסקים זה חשוב גם מסיבות אחרות.

אנטי צדקה

בארץ זה קצת פחות מקובל. אבל יש אתרים לזה. אם רני נוט לא לעמוד בהחלטות שהחלטתי אני יכול לחזק את הרצון על ידי אנטי צדקה. למשל, נניח שאני רוצה להשיג מטרה כלשהי, למשל לכתוב 10 פוסטים לבלוג בחודשיים הבאים. ונניח שאני ימני בדעותיי. אז אני כותב צ'ק תרומה לאירגון שאני מתנגד אליו (שלום עכשיו? להבה? ההסתדרות?), מכניס למעטפה מבויילת עם כתובת האירגון השנוא. אני נותן את הצ'ק לחבר עם הנחייה ברורה: אם אין 10 פוסטים בתאריך הקבוע – תכניס את המעטפה הזו לתיבת הדואר. בלי רחמים (אחרת זה לא עובד) יש גם אתרי אינטרנט שמציעים את השירות הזה וטוענים שזה מגדיל את התוצאות פי 2 או 3.

תרופות

יש כאלה שיכולים ממש להיעזר בתרופות כמו ריטלין, קונצרטה ודומיהם. שווה לנסות. קל מאוד לקבל מירשם.

הפסקות

אחד הכשלים שאני נתקלתי בהם זה שבגלל זוללי הזמן הייתי מסתובב כל הזמן בהרגשה ש"לא הספקתי כלום" "לא עשיתי כלום היום". ולכן לא לקחתי הפסקה. הזמן נזלל בבוקר אז המשכתי "לעבוד" בצהריים. הזמן נזלל בצהריים אז החלטתי "לעבוד" בערב ובלילה. התפוקה ירדה ל-0, הזמן נזלל לא רחמים, וככה עוברים שבועות, חודשים, שנים…. בזמן של עייפות מנטלית על סף כעס ודיכאון – אי אפשר ליצור. עדיף לקחת הפסקה ולהתחיל מחדש.

תחביבים ותחומי עיניין נוספים

אני חושב שמיעוט של תחומי עניין מחמיר את הבעיה של זוללי זמן. כי כשיש רק תחום עניין מסויים (למשל מישהו ששקוע רק בעבודה) והוא קצת תקוע בתחום הזה, ירצה להסיח את דעתו למשהו אחר. ובאין תחומי עניין נוספים – נכנסים לתמונה גירויים נוספים כמו זוללי הזמן ומשלתלטים.

התפתחות אישית

כדי להצליח בתחרות עם זוללי הזמן צריך לשמור על רמה בוהה של מודעות. לדעתי אדם שמתפתח תמיד צריך להיות בתהליך למידה. לקרוא ספר על התפתחות אישית או ספרות איכותית או משהו דומה.

לחשוב על סופיות החיים

הרי בסוף אנחנו כאן לזמן מוגבל. ובסוף במבט לאחור, במה רוצים לראות את הזמן מושקע? אדם שנשאר לו חודשים לחיות פתאום עוזב את השטויות ומנסה למלא את הזמן בדברים משמעותיים. לא דווקא כי הזמן קצר, אלא כי פתאום הסופיות נראית ממשית.

אני מקווה שהפוסט הזה יעזור להיות יותר ממוקד ולממש את הערכים והעשייה שאתם רוצים לעשות. אני מקווה שזה יעזור גם לכותב.