איך להתחיל לכתוב

איך להתחיל לכתוב

אחד הקשיים הגדולים ביותר בלכתוב זה איך להתחיל. למשל, ההתחלה הזו היא בינונית. ובהמשך ההקטע אסביר למה היא בינונית ולמה החלטתי להתחיל כך בכל זאת. בפסקאות הבאות אכתוב קצת על הקשיים בכתיבה ועל דרכים להתמודד עם הקשיים האלו.

לפעמים אנחנו מקבלים על מלאכת הכתיבה רושם מוטעה. אנשים חושבים שכתיבה זה מעיין נובע. אנשים חושבים שלכתוב זה לשבת בפארק עם תרמוס קטן עם תה צמחים ולתת לפנימיות שלי לנבוע לתוך הדף או לתוך המקלדת. אנשים חושבים שכתיבה ראויה זו כתיבה שהיא צעקה פנימית אותנטית שחייבת למצוא דרך להתבטא. ברוב המקרים הרושם הרומנטי על כתיבה הוא לא נכון.

כתיבה זה קשה. כתיבה היא מלאת ספקות גם לגבי התוכן, גם לגבי הניסוח, גם לגבי עצם הכתיבה והמסר. כתיבה זה עינוי. התיסכולים בכתיבה הם גדולים: להסתכל בשעון ולראות שעברו 4 שעות ולא כתבתי מילה אחת אלא ביליתי את הזמן בפייסבוק ובשיטוט חסר ערך באינטרנט. הרגע שבו אני מבין שעבר עוד שבוע ולא נכתבה אף מילה אחת. לראות שעברו חודשים וכתבתי עמוד וחצי.

כשאני לא מצליח לכתוב אני מבקר את עצמי בחריפות: אני עצלן, אני לא יודע להתרכז, אין לי כישרון, אין לי מה לומר. מסביב יש שקט, השעון מתקתק, האינטרנט תמיד מפתה אותי לקחת עוד הפסקה אחת מהחשיבה של הכתיבה. מהצד מציקה רשימת מטלות וסידורים שמצריכים התייחסות דחופה. הערך העצמי יורד. התיסכול גדל. הזמן חולף. הספקות מכרסמים. הדיכאון זוחל.

אני רוצה לשתף כאן כמה דרכים שבהם אני משתמש כדי להצליח לכתוב בכל זאת. (אני משתמש בהם ברגעים אלו ממש)

למה לכתוב

ככל שה״למה״ יותר ברור, ככה יש יותר נכונות לפעול ולדבוק במשימה. אם אין סיבה טובה לכתוב אז הכתיבה תהיה קשה יותר. אם הסיבה לא מספיק ברורה לי או לא מספיק חשובה ליהכתיבה תהיה קשה יותר. זה נכון כמובן לכל דבר שעושים. אבל בפרט בעבודה יצירתית, ובמיוחד בכתיבה. כדי להשקיע מאמצים, כדי להתגבר על קשיים ומשברים צריך לדעת למה.

אז למה לכתוב? כי יש לי משהו שצריך להיאמר, ולא אמרו אותו עדיין. זו הסיבה האמיתית.

יש כל מיני סיבות לכתוב. אפשר לכתוב כדי לשווק או למכור. אפשר לכתוב כדי לקדם אתר. אפשר לכתוב כדי למתג את עצמי או כדי לעשות רושם. אבל אם הסיבה היחידה לכתיבה היא סיבה חיצונית, אז יהיה קשה לכתוב ויהיה קשה לכתוב מעניין.

הסיבה לכתיבה הטקסט, ולא משנה מה המטרה שלו, היא שיש משהו שצריך להיאמר.

חשוב להבחין בין המטרה של הכתיבה ובין הסיבה לכתוב. יש המון מטרות טובות שאפשר להשיג באמצעות כתיבה: בידור, התקרבות לקורא, ביטוי אישי, שיווק, קידום, מיתוג, הנעה לפעולה.

אבל סיבה טובה לכתיבת הטקסט יש רק אחת: יש משהו שחשוב שייאמר. משהו שצריך לומר באופן הזה, בשפה הזו, לקהל הזה. ועדיףמשהו שלא נאמר עדיין באופן הזה, לקהל הזה, בשפה הזו.

המטרהמה אני רוצה להשיג באמצעות הטקסט.

הסיבהמה האמירה של הטקסט הזה שצריכה להיאמר.

צריך לשים מול העיניים את שניהם: מה המטרה של הטקסט, ומה אני רוצה לומר. זה הלמה. ובזמן הכתיבה כל פעם שאני נתקע (וזה קורה די הרבה) אני חוזר לשאלה הזו: מה בעצם אני רוצה להגיד. מה בדיוק אני רוצה להגיד.

טקסט שאין בו חידוש, שאומר משהו שכבר נאמר לקהל הזה באופן הזה ובשפה הזו, לא יהיה מעניין.

להתחיל מהאמצע

החלק הקשה בכתיבה הוא ההתחלה. לשבת מול דף ריק ולמחוק שוב ושוב את משפט הפתיחה ואת פסקת הפתיחה זה די מתסכל. הרבה פעמים אני עושה הכל כדי לא לשבת לכתוב (טלפונים, סידורים, שיטוטים…) רק בגלל שאני בעצם רוצה להימנע מהקושי של להתחיל.

הפתיחה היא חשובה מאוד. הכותרת והשורה הראשונה, וגם הפיסקה הראשונה הם אלה שיקבעו אם הקורא יקרא את הטקסט הזה או לא. האם הוא יתעניין או לא, האם הוא יתרכז או לא. ודווקא בגלל שזה חלק חשובקשה יותר לכתוב אותו.

הרבה פעמים אני מתחיל את הטקסט מהאמצע. אני שואל: מה בעצם אני רוצה לומר? מה בדיוק אני רוצה לומר? וכותב את זה. בלי טריגר, בלי פתיח מעניין, בלי רקע. יש את האמירה שלי. כי זה חלק שקל יותר להתחיל ממנו. ואז תוך כדי כתיבה אני חושב על הפתיחה. הדף כבר לא ריק, הרעיונות והמילים מתחילים להגיע, ואפשר להוסיף פתיחה.

לכתוב בינוני

אני רוצה לכתוב מדהים! מרגש, מעניין, רלוונטי, קריא, פואטי ומשעשע

וזה מחסום גדול בכתיבה.

ליצור יצירת מופת זה לא דבר יומיומי. לא כל פוסט זה מאסטר פיס. אם אני עובד על ספר שישנה את דעת האנושות, אז באמת חשוב לשבת על כל פרט וניואנס וליצור טקסט מבריק ופורץ דרך, וחשוב לחתוך לשלמות. אבל לרוב, הכתיבה היא לא הרת גורל. וזה בסדר להוציא טקסט בינוני עד סביר. עדיף לשבת שעה, ולהוציא טקסט סביר. טקסט שקולע למטרה שלו באופן סביר. טקסט שאומר בצורה סבירה את האמירה שרציתי לומר. וככה תוך שעה יש טקסט. בטקסט הזה אפשר להשתמש. ואם הוא לא מספיק טוב אז אפשר לנסות ולשפר לפני שזה יוצא לאור.

אני כותב או מבקר

זה די נפוץ ששופטים יצירות של אחרים בצורה קשה. אנחנו קוראים טקסטים כמו זבלבעיתונים, ברשתות חברתיות ועוד. וזה קל להיות ביקורתי כלפי דברים שאחרים כתבו. התוכן דל, הכתיבה משעממת. וזה נכון, רוב הטקסטים שנכתבים הם לא יציאות מופת. אבל ככותבים זה יוצר בעיה. כשקראתי טקסטים של אחרים הסתכלתי במבט ביקורתי והעמדתי להם רף די גבוה, ועכשיו כשאני כותב אני מנסה לעמוד ברף הזה בעצמי

השיפוט הוא מחסום לכתיבה. כשכותבים צריך לנטרל את השיפוט. לכתוב ולהמשיך גם אם זה לא עומד ברף האיכות שאני דורף מטקסטים של אחרים ושלי. אני חושב שגם לפרגן עוזר. אם אני מפרגן לאחרים על הכתיבה שלהם (גם כשבעיני היא רחוקה מלהיות מושלמת) אז יהיה לי יותר קל להתייחס לכתיבה של עצמי בפירגון.

מתלבט? כלל האצבע הוא לקצר

הנה עוד כלל שעוזר מאוד לכתיבה. לקצר. כמעט תמיד טקסטים הם ארוכים מידי. כמעט תמיד כשעורכים טקסט אז מקצרים איתו כי הוא ארוך מידי, ולא מוסיפים לו כי הוא חסר.

טקסט שנכתב כפוסט, כמכתב, כמייל, כטקסט לשיווק או למיתוגצריך לחתור למטרה שלו בכמה שפחות מילים. אנשים הם עסוקים. יש להם כמות אינסופית של טקסטים לקרוא. הם לא רוצים להתעכב על הטקסט שלכם רגע אחד מיותר.

נכון, יש כמה יצירות מופת שהם ארוכות ומלאות בליריקה ותיאורים. אבל אלו הם היוצאים מן הכלל. ברוב המוחלט של הטקסטים עדיף לקצר באופן הבא: אם הפיסקה לא מוסיפה מידע או רגשלמחוק. למחוק משפט מיותר, למחוק מילה מיותרת. למחוק פרק מיותר. ככל שהטקסט קצר, יותר אנשים יקראו אותו, יותר אנשים יצליחו להגיע אל סופו, יותר אנשים יבינו אותו. אם המטרה של הטקסט היא לומר משהוטקסט קצר ישרת את האמירה הזו.

יש לי פרקטיקה קצת מוזרה אבל עובדת: בדרך כלל כאשר אני מתלבט בין שני ניסוחים של משפטאני עוצר ומסתכל האם אפשר לוותר על המשפט הזה בכלל. ולרובאני מגלה שהוא מיותר.

לשהות בתוך שיעמום ואינוחות

חלק מתהליך הכתיבה, אצל רוב הכותבים, זה השיעמום. לא תמיד יודעים מה המילה הבאה, או הפיסקה הבאה. וצריך קצת לבהות במסך, קצת ללגום מהתה, קצת לנשום, קצת לחשוב, קצת לדפדף בדפי הרעיונות. וזה גורם לבעיה למי שלא מסוגל להשתעמם. למשל, אצל מי שיש לו רפלקס ללחוץ על הכפתור לפייסבוק ברגע שהוא מתחיל להרגיש שיעמום. או שהוא מייד קם, מתקשר או עושה משהו אחר. כדי לכתוב מאמר צריך להיות מסוגל לעבור את השיעמום ולהישאר עם העבודה.

מוזה

כנראה שאין נקודה שהכשילה כותבים יותר מאשר המוזה. כשיש מוזה זה כל כך נהדר. אפשר לעשות בלילה אחד עבודה של חודשיים, ובאיכות טובה יותר מאשר עבודה של חודשיים. אפשר בשבוע של מיעוט שינה לגמור פרוייקט שלם. אבל, אי אפשר לחכות למוזה. מוזה זה משהו שקורה לפעמים, ולרוב לא. ומי שיחכה למוזהיכתוב פעם ב. אבל לא יוכל לעסוק בכתיבה.

כדי לכתוב צריך לדעת לעבוד ללא מוזה. ולהתייחס למוזה כמלאך שמגיע לבקר לפתע. אפשר לעשות כמה פעולות כדי להזמין את המוזה. למשל לעשות דברים שעושים השראה, או ליצור יחס טוב של קצת מתח לקראת הדד ליין אבל לא יותר מידי מתח. ואז אפשר לקוות שהמוזה תבוא. אבל מתחילים ולא מחכים לה.

לסיים

הייתה תקופה שהמחשב שלי היה מלא בחצי מאמרים. החלטתי שלא עוד. אם אני כותב חצי מאמר אז הסבירות היא שלא אחזור אליו בזמן הקרוב וייתכן שלא אחזור אליו אף פעם. אז אפילו אם אין לי סגירה מעולה אני משתדל לסיים. לא כשמדובר ביצירת אומנות, אבל כשהמטרה של המאמר היא לצאת ולפעול אז כן. יהיה לי מאמר ביד. יהיה לי משהו שיכול לצאת. וגם אם אין לי סיום, אני אכתוב כמה משפטי סגירה.

בזמן כתיבת המאמר הזה היו לי בדיוק את אותם בעיות שעליהם כתבתי. ועשיתי את הדברים שכתבתי: לא חיכיתי למוזה, התחלתי מהאמצע, כתבתי בצורה מינימלית. אני יודע שאין כאן הברקה ספרותית. אבל אני יודע שהמאמר הזה ימלא את המטרה שלולתת ערך למי שמבקר אצלי בבלוג ועוסק בכתיבה, בעיקר בכתיבה בהקשר העסקי. אם אהבתםיש לי עוד כמה פרקטיקות שלא כתבתי כאן (כי לא רציתי להאריך…) ואם תרצו אשמח לכתוב לזה המשך. אני מקווה שזה יעזור לך, ואשמח לקרוא בתגובותמה אתם עושים כדי להתחיל את הכתיבה? ומה עשיתם כדי לצאת ממקום תקוע בכתיבה שלכם?